תלושי המזון של דויד מסביון
תזכורת. שסיימנו את ההתקנה המוזרה בסביון. (מהראשונים בעולם שמחדירים תעלות שרשור גמישות אל תוך תעלות הפח היקרות והמיותרות) המזגן עבד סוף סוף כמו שצריך. האוויר שיצא מהמאייד הועבר בשלמותו לחלל הווילה במקום להתערבל בתעלת הפח הגרועה.
לדויד כבר לא הייתה ברירה עכשיו, וזימן אותנו אליו לתשלום. שבקשנו תשלום בו במקום טען שזה בלתי אפשרי, השיקים לא אצלו כרגע וצריכים להגיע אליו למשרד באשדוד.
לדויד בנוסף לכל העסקים, יש אולם אירועים על חוף הים באשדוד.
שהגענו למחרת בשעה שנקבעה לנו. חיכינו לגביר בלובי, על ספת העור היוקרתיות, יושבים וממתינים בסבלנות כעניים פתח, להזמנה המיוחלת של הפקידה.
המשרד שלו מפואר. פרחים מפלסטיק בכל פינה, שטיחים מקיר לקיר, הכל קירות זכוכית ושנדלרים מצועצעים תלויים בכל חור.
שנכנסנו מיד שמתי עין על קערת סוכריית טופי עגולה שנחה על שולחן העץ המהגוני המבריק, לקחתי לי אחד בניסיון לרכך את המתח שהצטבר אצלי, דויד תוך אנחה כבדה נשען לאחור והוציא מאחת המגרות את פנקס השיקים.
ביקש שוב שנלך לקראתו עם הנחה קטנה, "יש לי כאן המון עבודות מיזוג באולם", אמר, "התרשמתי מכם, אוכל להכניס אתכם אצלי, וגם תהיו העובדים של המשפחה שלי".
סירבתי בנימוס להצעה הנדיבה, "תעשה תשלום ונגמור", אמרתי, "תרצה הלאה נעבוד, בסדר, לא תרצה גם טוב, יש מה לאכול בינתיים".
דויד פתח יומן גדול, כמובן דרש שנרשום את החשבוניות לאולם אירועים שלו. מילא לנו חמישה שיקים בתאריכים רחוקים ככל האפשר.
על השיק החמישי לא חתם. ששאלנו אותו לפשר הדבר. רק רגע, סימן ביד. והוציא לנו מקופסא קטנה על השולחן שתי פתקאות קטנות עליהם רשם... זיכוי לאוכל מוכן. ובקש שנבוא לקחת אוכל מוכן מהאולם אירועים שלו למחרת, עם הפתקאות האלה.
קמנו מהר לחצנו את ידו ורצנו לרכב. בדרך השלכנו את תלושי המזון לפח הקרוב, שמחים ומאושרים שסיימנו אתו. נשבעים שלא להתקרב אליו יותר.
המסקנה שלנו מאז ברורה הרבה יותר. עדיף כבר לעבוד אצל זוג צעיר ותפרן מנתיבות, מאשר אצל דויד העשיר מסביון.